מכירים את “אני פה בגלל אשתי”? אני נשוי לאביטל, שבין יתר מעלותיה גם מרבית חייה סבלה מעודף משקל וניסתה בפועל כמעט כל דיאטה שקיימת.
אני עצמי הייתי הרבה ילד (״צ’אבי״) שגדל בבית של “דובים”, בלי זהבה.
בילדות זה חביב – צביטות מדודות בלחיים…
בשנות ההתבגרות – הרבה הומור ומשובת נעורים חיפה על השמנמן שנשרך מאחור…
בצבא – הסתפקתי בשירות מאתגר למוח…
ואז התחתנתי, והיה לי טוב: משקלי המשיך וטיפס, ובכל הריון (בו מתעוררים יחד בלילה לגלידת פיסטוק משותפת) עליתי עוד קצת.
אני זוכר כששבנו הביתה עם הילד הראשון. הבטתי במראה המלבנית הארוכה שבכניסה, ותהיתי כיצד הבטן לא ירדה מהלידה??
רק האמירה של הרופא שלוקח שבועיים שלושה, עד שהרחם מתכווצת, הרגיעה אותי…
הקילוגרמים הלכו והצטברו, עד שיום אחד לפני כעשור (היה זה ראשון בערב) נכנסה האישה שאיתי הביתה ובפיה בשורה “שמעתי על דיאטה חדשה ושווה – יום שלישי מתחילים”!
עניתי – ״יופי, שיהיה לך בהצלחה״,
והיא בתגובה – “לא הבנת, אנחנו מתחילים, שיהיה לך ולי בהצלחה!”
“מה את רוצה ממני?!” שאלתי,
והיא, בפיקחותה ענתה – ״אתה באמת לא צריך… אבל תבוא איתי… בשבילי, לי זה יעזור”
מראשון ועד שלישי התפללתי שגם הפעם זו תהיה קפריזה חולפת ויישכח הרעיון המזעזע.
ליתר בטחון, ערכתי “טקסי פרידה” מהמקרר, נפרדתי מדף אחרי מדף (זה לא אתם זה אני…).
כשעלינו במדרגות לקבוצה בפעם הראשונה, היא רצה ודילגה במרץ, ואילו אני, כל מדרגה דקה… של היסוס.
היא עלתה על המשקל ראשונה, ואני אחריה.
125 קילוגרם ועוד 100 גרם… כולםםםם שלי!
ההלם הראשוני המשיך בתפריט 1800 מבהיל.
במבט ראשון חשבתי שאם אני אוכל את כולו, בעוד חודשיים אני מעגל את המשקל ל-130.
וכך – כדי לעזור לאשתי בלבד כמובן – הגעתי לקבוצת תמיכה בפעם הראשונה בחיי.